מאז אותה שבת באוקטובר אין עוד יצירות מחול שנעשות כאן ולא מתכתבות עם המציאות בדרך כזו או אחרת. זוג בכורות, שהוצגו בפסטיבל "תל אביב דאנס" שנפתח השבוע, עושות זאת בדרכים שונות לחלוטין, אך משקפות היטב את התחושה, הגופנית ממש, שמשהו יסודי באופן שבו אנו מבינים את העולם השתנה. אלה עבודות שמציעות דרכים להיות בעולם מעורער וחסר היגיון.

ב"תשוקה היא צייד בודד" של מיכאל גטמן התנועה, כמו המוזיקה, מרובדת, מלאת חיבורים משונים. פרצופים מתעוותים מתווספים לכפות רגליים נמתחות, עיטושים חפוזים מסתנפים אל זרועות מתנודדות, ואוניסונו מדויק של צעדים ואנחות מגלה שאין כאן מקריות, אלא מלאכת מחשבת של המולה מתוזמרת: גם כשנדמה שהכול עולה על גדותיו באי סדר, יש מי שמושך בחוטים. היצירה מציבה בעיקר שאלה של ביצוע, שנעשית — בזכות ארבעת הרקדנים המעולים בשמת נוסן, מתן כהן, אורי מבזבז ואביתר עומסי — רחבה יותר משאלה של ביצוע במחול, ומתרחבת לשאלה אנושית: לא רק איך לציית לפרטיטורה מוזיקלית או איך להיענות לכוריאוגרפיה מובנית מראש, אלא איך למלא אחר הוראות, אחר תכתיבי המציאות — איך להיות?

​

הרקדנים נראים כמי שמנסים לנווט במציאות בלתי אפשרית ולמלא אחר דרישות סותרות, עוקבים אחר אלגרו זריז של באך בדיוק מרשים, ומניחים לקריאותיו של ג'יימס בראון המתפרצות אל הפסקול לשבש את הסדר ולשוב אליו בדיוק מרשים לא פחות. שאלת הפַּעֲלָנוּת (agency) של הרקדנים, כלומר יכולת הפעולה העצמאית שלהם, עולה בחריפות בדמותה של נוסן, שמדדה על קצות אצבעותיה בבגד גוף שלם ובהיר, ונראית כמריונטה שניתקה מן החוטים. מאריכה גפיים וקורסת, משוטטת על הבמה ללא הכוונה, נופלת שוב ושוב, כמו במקרה, אל תוך זרועותיו של עומסי. זה מניף אותה באוויר, משליך אותה כאילו היתה חסרת רצון משלה, על אף שלמעשה זה הוא שתמיד נמצא שם כדי לתפוס אותה.

גטמן מניח לכל אחד מהרקדנים לממש את היצירה במלוא ייחודיותו הגופנית. בעולם הכאוטי אשר נברא על הבמה, הארבעה מתעקשים על השמעת קולם — גם מילולית, שכן כל אחד מהם נושא טקסט בדרכו, בשפה אחרת, בקול שונה — וממחישים לצופים כמה חופש ישנו בביצוע התפקיד שהוקצה להם. גטמן משחזר את היעדר המובן והאבסורד האופפים את חיינו ומתעקש על הכוח שיש לנו בכל זאת להעניק

משמעות – להקשיב לפרטיטורה ולממש אותה בגופנו, בדרכנו.