03 באוגוסט 2023
שתי יצירות מחול שמספקות אוויר לנשימה בקיץ קשה מנשוא
"דברים ראשונים" של מיכאל גטמן הוא גמגום מופלא של איברים, רועי אסף חגג ב"מַסֶּכֶת לְזֵכֶר" את יפי השגרה. שתי בכורות המחול שהועלו בפסטיבל ת"א דאנס היו שונות בתכלית אך הציגו כוריאוגרפיה משובחת בביצוע מעורר השתאות.
רן בראון, הארץ.
צילום: עידן הרזון
יצירות המחול החדשות מאת מיכאל גטמן ורועי אסף הן אוויר לנשימה בקיץ הזה שנעשה כבד מנשוא. אלו אמנם יצירות שונות בתכלית, האחת סולו בביצועו המרהיב של אריאל גלברט, והשנייה קווינטט בביצוע מעורר השתאות של רקדנים ותיקים וצעירים, אך בשתיהן מדובר ב"זכייה כפולה": כוריאוגרפיה משובחת שזוכה לביצוע מעורר השתאות. שתי היצירות, אשר הוצגו בבכורה בפסטיבל "תל אביב דאנס" שהתקיים בשבועות האחרונים במרכז סוזן דלל, מעלות שאלה לגבי עצם אפשרותו של המחול לומר דבר מה, ועל האופן שבו הוא עושה זאת — בשונה מהמילה המדוברת, שנוכחותה רודפת אותו בפסקול, בפי הרקדנים, במחשבות הצופים. בשתיהן ישנה התעקשות לבחון את ההיבט המושגי, הארס־פואטי, במונחי המחול עצמו.
"דברים ראשונים" מאת מיכאל גטמן נפתחת בצליל מחריש אוזניים. אור עז מסמא את עיני הקהל. וברגעים העוקבים, מתוך העלטה, נולד דימוי. המבט מגשש באפלה, שנדמה שגם הזמן נמתח בה, עד שהוא פוגש בכתם אור קלוש, שהולך ומתברר כעורו החשוף של גלברט. ברגע הזה, שגטמן מתעקש לאחוז בו ומאריך עוד ועוד, טמון המפתח לעבודה: בהולדת הדימוי, לפני שהתנועה תיעשה מפורשת, לפני שהמילה תהפוך למובן.
הגמגום הוא ההיגיון שעובר כחוט השני ביצירה של גטמן: תחילה בהופעתם של דימויים נייחים, אחר כך בהתהוות של תנועה שלא נעשית שוטפת; בהמשך גם בקול ממש
חלקי גוף מתגלים באפילה, מופיעים ונמוגים: טורסו עירום, רגליים מוצלבות, יד נשמטת. נדב ברנע, שעיצב את התאורה, מצייר את הדימויים בה בעזרת החושך לא פחות מאשר האור. זמן הופעתם הולך ומתארך, והאיכות ההיולית החמקמקה, שרק נראית בלתי מעובדת אבל למעשה מעוצבת לעילא, מוסיפה ללוות את התנועה, גם כשזו מתגבשת למחוות כמעט ברורות, ואחר כך לשטף מגומגם בקפידה.
למעשה, הגמגום הוא ההיגיון שעובר כחוט השני ביצירה: תחילה בהופעתם של דימויים נייחים, שנעלמים לפני שהתגלו במלואם; אחר כך בהתהוות של תנועה שלא נעשית שוטפת; בהמשך גם בקול ממש, בהגאים המתנגשים זה בזה, עיצורים ותנועות הנתקעים בפיו של גלברט, כמעט ונעשים למילים בשלל שפות; ולבסוף בהיעשות של תנועות לסגנון, לשפה, שנפרמת כשם שהופיעה, לפני שאפשר היה לתת לה שם. זהו גמגום מופלא, יצרני, שמצליח לרגעים ללכוד את החומר הראשוני ממנו עשויות התפיסה, השפה, המילים והתנועה, ואז שומט אותן, כמו הניסיון לרדוף אחר מחשבה חלקלקה שמתחמקת מאחיזה, מפרפרת כמו דג, ומציתה אינספור מחשבות נוספות.