ביקרתי פעם נוספת ב-Am I. ואולי לא צריך לומר פעם נוספת? כיוון שאצל מיכאל גטמן, כמו אצל מיכאל גטמן, הקנבס אף פעם לא דומם. האמבה הרוחשת הזו, היצירה, תמיד חיה ומשתנה. נובמבר 2021 שונה לחלוטין ממה שהיה בגלגוליה הקודמים. נדמה לי שהקנבס הושלם.
טליה פז היא רקדנית פנומנלית והעבודה הזו, שיצר מיכאל גטמן עבורה, היא מתנה נדירה כיוון שההשתקפות שלה מאפשרת מבט אל הקרביים ואל נימי הנפש ואל פנים ותוך השריר המתארך והעצב. זו המתנה הכי יפה שמישהו יכול היה לתת לרקדנית משובחת שכמותה כי היא הגוף והתנועתיות והדיוק, והקפדה והמיומנות ובה עקבות הזמן, הזמן עצמו, השכבות, הדרך, ההצלחות, הכישלונות, החירות
והכבלים וההומור הדק, השקוף . כל מה שנחרט. חיבוטי הנפש והפלה-פלה, הטירוף, הפטפוט, המהות, המרחק בין it get ll'I Ihope לבין it got I think I, הגמגום, חוסר הביטחון. כך בדיוק נראית מצוינות – צנועה, אבל מודעת. לא לוקחת את עצמה ברצינות, אבל רצינית כהוגן בכל הנוגע לדבר עצמו.
עם מדבקות שיקלו על הגב והברכיים. היא רוקדת את ריקוד חייה. כי what than ,this not if אבל גם if is this - סימן שאלה. להגיע אל הבלתי אפשרי, לממש את האהבה הזו. להיענות להוראות בלתי אפשריות, מגוחכות לפעמים, להישאר שם בגראנד ז'טה השלישי ולטבוע, ְלַרצוֹת, להתמלא. לא להרגיש, להרגיש. לא לעשות מזה דרמה. להיות.
חיה מוזרה היא הרקדן. יש בו מהמסתורי, מהחידה, מהקסם של אדמה וכוכבים וגלי ים ותהום ומערות קדומות. ובגוף הזה, שחי מתחת לפנסים לבנים שמאירים אותו, שומרים אותו בחומו, ישנם סימני דרך וכל אחד מהם, נישא בגאווה ומפאר את ההווה.
אם מבקשים להבין משהו על עבודת האמנות הזו, זו עבודה לראות. יצירה למידותיה של רקדנית. רקדנית למידותיה של יצירה. וגם, נדמה לי שהמופע המיוחד הזה היה הדהוד של שרשרת הדורות. לזכרך הטוב, מדאמה נירה פז. הזדמנות להסיר בפנייך את הכובע.
תודה על ערב חד פעמי.
מרב יודילוביץ