20 ביוני 2023
יצירת המחול המשובחת Am I שואלת מי היינו יכולים להיות
קרוב לקהל וללא אפקטים מרהיבים. יצירת הסולו האינטימית Am I של מיכאל גטמן בביצוע טליה פז
מעלה שאלות הנוגעות לרקדנוּת, אך גם להשלכות התנועה במרחב על גופנו.
רן בראון, הארץ.
טליה פז במופע Am I. בוחנת בגופה איכויות תנועהצילום: נדיה פרלוב
Am I מאת מיכאל גטמן היא יצירת סולו אינטימית ומשובחת בביצועה של הרקדנית טליה פז, שהוצגה בבכורה ב–2019 בפסטיבל "צוללן". בגרסתה הנוכחית היא מבוצעת בסטודיו "זהבה" במרכז סוזן דלל, בקרבה גדולה לקהל הצופים, וללא אפקטים תיאטרליים מרהיבים. פז, בעלת קריירה בינלאומית בת יותר מ–30 שנה, היא אגדת מחול ישראלית: היא רקדה בלהקות שונות ובהן בת־שבע, בלט סקפינו בהולנד ולהקת DV8 בלונדון, וביצעה את יצירותיהם של כמה מהכוריאוגרפים הבולטים בעולם, ובהם אוהד נהרין, ירי קליאן ומץ אק. ב־Am I היא וגטמן בוחנים שאלות הנוגעות לרקדנוּת ולביצוע, אבל מעלים גם שאלות רחבות מאלה: כיצד הבחירות שלנו מעצבות אותנו? איזה חותם הן מותירות בגופנו? ומי היינו יכולים להיות, לולא בחרנו כפי שבחרנו?
גטמן ופז נוקטים גישה דקונסטרוקטיבית כלפי ההיסטוריה הגופנית של פז, הביוגרפיה האמנותית שלה, ולא פחות מכך, כלפי השיחה האינסופית של התודעה. הם מפרקים את התנועה שעשתה בין ישראל לאירופה ובחזרה, בין כוריאוגרפים, בין גוף למחשבה; מפרקים את התנועה עצמה, את השפה, את הכוריאוגרפיה המתהווה ומאבדת מלכידותה.
בתחילת היצירה גטמן מניח סרט סימון על הבמה, מכבה את אורות האולם, ושב אל הבמה כדי לסמן את מרכזה באמצעות הסרט שהניח קודם לכן. פז עוצמת עיניה, מחייכת כנזכרת בדבר מה, ומתחילה לתאר את קורותיה בגוף שלישי — מעמדה אובייקטיבית כביכול, דיווחית, נטולת דרמה. כאשר פז מניחה את כף רגלה הימנית לפנים, מנתקת את העקב ומהדקת את בסיס בהונות כף הרגל כנגד הרצפה, ברכיה כמו מתרחבות לשני הכיוונים. ביניהן נפערת חידה, צורה פלאית, מושלמת, שכמו משיבה לשאלה: איך להשחיל פיל בקוף של מחט?
מבעד לצוהר הזה שמתווה בגופה נובעת היצירה. אל תוך הבמה נשפכים הברות, קצות תנועות, שברי זיכרונות, מבוע איתן של גמגומים, עוויתות ופעפועים גופניים, מילים המצטרפות למשפטים, צעדים ומחוות שנעשים לציטוטים מוכרים, ואז שבים ומתפרקים, כולם מעוגנים בגופה הממשי של פז, הסינגולרי והבלתי ניתן להכחשה.
פז, תמירה ודקיקה כמו היתה אחת מפסלי הנשים המוארכות של ג'קומטי, מכיירת את הצורות בגופה באופן שהוא אישי ובלתי־אישי כאחד. מצד אחד, היא מגלמת בגופה מנחים כאילו היו קיימים מראש, לא בזיכרונה, אלא בחלל עצמו, ורק בעת שמילאה אותם נעשו גלויים לעין. מצד אחר, נדמה שרק גופה הייחודי יכול לממש אותם כך, בדיוק ובמלאות, ברגש ובאדישות גם יחד. ב־Am I גטמן מצליח ללכוד בדיוק את "חתימת גופה" של פז, כלומר את "כל אותן תנועות, פעולות, מחוות, מבטים וקולות" אשר, לדברי חוקרת המחול הודל אופיר, מעצבים יחד "חתימת גוף כרגעי חירות וכ"נגיעה גופנית" בהיסטוריה".
במשך היצירה פז פולטת הברות משונות, ממלטת מחוות שבורות; היגדים מילוליים נעשים מובנים לרגע אחד ומאבדים משמעות במשנהו, נתקעים בגרונה. לרגעים היא מצליחה, מורה לעצמה:"!Shine! Small! Sharp" ובעקבות ההוראות בוחנת בגופה איכויות תנועה, ברקע רעש מתכתי, תעשייתי, שמזכיר שעבודת הרקדנית היא לא רק עבודת אמנות אלא גם מלאכה מפרכת. פתאום היא צועקת "!Don’t show!" ורגע אחר כך גם "!Be happy".
פז אינה מפסיקה לתעות במשעולי זיכרונות גופה, מתוחחת את העקבות שהותירו בה. היא לא מציגה רצפים שלמים ומוגדרים, אלא פיסות ושברים, שבינות להם מזדהרים רגעים מופלאים: כשהיא משלחת הצדה באגביות רגל שאין לה סוף; כאשר זרועה מכתרת את ראשה, כף ידה חולפת על פניה וממשיכה הלאה, או שמא נותרת במקום בעוד פז מסתחררת אל תוך עצמה, וידה האחרת נמתחת, כמבקשת להישאר ולאחוז בעולם; כשהיא עומדת בפישוק רחב, כופפת ירכיים עמוקות, שולחת ידיה מעלה, מתארכת לכל כיוון אפשרי, מעלה ומטה והצידה, נוכחת במלואה, עד אחרון התאים בגופה.
לרגעים, כאשר התנועה נעשית רציפה, אפשר לזהות בה ציטוטים מיצירות מחול שרקדה בהן בעבר, פיסות מההיסטוריה שלה כסולנית. הצעדים הם פרי יצירתם של אחרים אבל, כפי שיודעת כל רקדנית, זוהי משימתה לעשותם לשלה. בביצועה הבשל של פז אכן קשה להפריד את הריקוד מהרוקדת, שכמו קנתה בעלותה על היצירות באמצעות חתימת גופה.